הַחִידָה הָרִגְשִׁית הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר לָאָדָם הִיא הַדְּחִיָּה, אֲשֶׁר בְּכוֹחָהּ לְקָרְבוֹ בְּעוֹצְמָהּ לְעַצְמוֹ. הַדְּחִיָּה הִיא מַהֲלָךְ אֱלוֹקִי לְאַהֲבַת הַשֵּׁם וְאָדָם.

והדגש הוא על הדחיה בין בני זוג. המילים: 'דחיה' ו 'חידה' נושאות את אותן האותיות ולא במקרה, השפה העברית היא חוכמה עתיקה ונעלה, שהבנתה תגלה לנו ריפוי עצום לנפשנו הזעירה. ובכן, מהו הסוד העצום החבוי במילים הללו ואיך הבנתן תסייע לנו לרוממות נפשנו? דחיה רגשית היא המצב המנטלי הקשה ביותר בנפש האדם, אך אם רק היינו יודעים עד כמה הוא נצרך לקרבה לעצמנו היינו מחבקים את הדחיה כמו את ילד אהוב. נכון, בעת הטלטלה הרגשית, הכאב הוא קשה מנשוא ואין אפשרות כלל לנסות להבין עומקים ורוחניות, הנפש רוצה אך ורק להרגיש טוב ולכן היא נאחזת בסיפור ובפרשנות, באדם שדחה, בהאשמה חיצונית ובכל הקשור בדרמה הנפשית הנובעת מכאב שאין אנו יודעים הכיצד להתמודד עמו, ויותר מכך, גם אם יודעים, הכאב חזק יותר מכל היגיון. ולכן, מרגישה צורך עצום להניח כאן את חכמת המילה כדי שאולי תעניק עוד קצת עזרה בשעת הצורך. היום, כל עניין הזוגיות תפס מקום מרכזי, וזה מפני שאנו הולכים לכיוון של זיווגים מדויקים יותר, איכותיים יותר, שלא יוכלו להתקיים במציאות לפני שנחווה בנפשנו את ה ׳דחיה׳ המנטלית שחייבת להיעשות ע״י אדם חיצוני. ולמה זה? מפני שאנו מאוד רחוקים מעצמנו מבחינה רגשית והדרך לקרב אותנו לעצמנו היא דווקא ע״י שדוחים אותנו. ואוו ואוו ואווו. ז״א, כגודל עוצמת הדחיה גודל החזרה שלנו אל האיכות הקיימת בנו. ואומר: שאם חווינו מערכת יחסים זוגית שבה חווינו דחיה זה רק מפני שהשם אוהב אותנו ומשווע שנחזור לפעול מתוך ריבונות ולא מתוך נזקקות. וזה מאוד מאוד קשה להבין את עומקם של הדברים, מפני שבתפיסה שלנו מפגש זוגי בין השניים חייב להיות טוב והרמוני  ולאבי דאבי, אך זוהי לא המהות הנפשית. בורא עולם בוודאי רוצה שנחווה זוגיות טובה ושמחה ומחבקת, אך זה לעולם לא יכול לקרות לפני שנחזור לעוצמה שלנו ונשחרר תלות מאדם. יוצא, שמי שדוחה אותנו מעניק לנו מתנה עצומה להתקרב לעצמנו, אם רק לצד הכאב נבין את המהלך הפנימי. להבין את סוגיית הדחיה יביא לפתרון של לא מעט סימני שאלה, להבין את סוגיית הדחיה יביא למתן תשובה וריפוי לנפש שלכאורה נדחתה. אז הדחיה היא החידה הרגשית שאם הצלחנו לפתור אותה, הרי ששבנו הביתה, אל הנפש היפה שמעולם הייתה שייכת ואהובה. הדחיה - היא ״טריק״ אלוקי לאהבת השם ואדם. הדחיה - היא מהלך רוחני (נסתר בוודאי) שתכליתו גילוי האיכות שבאדם, גילוי אורו הנסתר (בכאב והכפשה). הבנו - נגאלנו, לא הבנו - עוד סיבוב בדחיה - שגם הוא נצרך, בסוף זה יסתיים ותגיע הגאולה השלמה גם בנפש וגם מחוצה לה. לעולם אדם תלוי ודוחה את עצמו ימשוך לחייו דחיה כדי לשקף לו את הריחוק שלו מעצמו ולהביא אותו למיאוס והתמקדות בעצמו. הכל כאן אהבה טובה אמנם לרוב היא נסתרת ונגלית רק בזכות כאב הדחייה שהיא בסתר האהבה הכי עוצמתית מאת השם. אז בפעם הבאה שאת/ה חווים דחיה, נשמו, מתרחשת כאן אהבה גדולה לכל הצדדים. השם פועל דרכנו והוא בדיוק יודע את מי לשלוח למי, וכמה ללחוץ כדי לשחרר (לא כדי להכאיב). לנו זה נראה בשכל כאב, אך האמת היא שזה כ-אב - אבא אוהב. באנו לעולם לשלם חוב ישן מגלגולים קודמים, איזה חוב? חוב רגשי - הורינו, סבינו ומעלה מהם... סבלו דחיה ומערכות יחסים של שליטה ותלות, והיום אנו הדור שבא להחזיר את הכבוד האלוקי הביתה. נשים יזכו לכבוד הראוי להם תוך כך שיגלו את ערכן מחדש, מה שמאליו יעורר את הגבר לשינוי ויתחולל הריפוי והמהפך במערכות יחסים. גבר לא יִדְחֶה יותר את עצמו (ולא את האחר/ת), אלא יתעורר לתחייה מתוכו ויגלה מחדש את הכמיהה לאישה אחת. מדחייה לתחייה. אישה לא תִּדָּחֶה מפני שהיא תחזור לעוצמה הנשית שלה שאינה תלויה יותר ותשתוקק אל האיש שלה. מה שניקרא להחזיר עטרה ליושנה. זה הסיפור כאן בדור שלנו לשלם חוב ישן, והדרך לפרוע את החוב היא ע״י הדחיה, ע״י שדוחים אותנו ובכך מאלצים אותנו להתאמת עם כאב בעוצמה כזאת גדולה שתביא להתרסקות הנפש וקימה מחדש. זה בדיוק לפרוע את החוב הרגשי מן הפורענות (מהפרעה שבנפשנו) במשך שנים על גבי שנים. הדרך להשיב אותנו לריפוי היא אך ורק ע״י שלוחצים לנו על הכאב. יוצא שבני האדם שאיתם אנו נפגשים הם ״המרפאים״ הנסתרים העובדים בשליחות 'רופא כל בשר ומפליא לעשות', ואוו. נזכור - הדחיה היא החידה והתשובה שלנו לנפש כואבת שעתידה לצאת לגדולה. יחי המלך אדוננו.

*אוסיף כי חווית הדחיה שבנפש מתחילה עוד בילדות, ואם להודות, ומאחר וכל מסע הנשמה מתחיל הרבה לפני ירידתנו ארצה, אז בוודאי שהחוויה נצרבה בנו כבר בגלגולים קודמים. באנו לכאן לתקן, זוכרים? את מה? את החוויה הרגשית הכואבת, וכשאנו מגיעים לכאן, לעולם שמעלים מאתנו את האמת כדי שנעמול להשיג חוויה רגשית טובה בנפש, מתחיל מסע אישי לכל נשמה שתחילתו דחיה וסופו תחייה. פלא עצום. אז מה שקורה בילדות זה מהלך רוחני ונצרך להתפתחות הנשמה. לרוב, נחווה דחיה הורית (לא מכוונת חלילה, אלא מתוזמנת מראש עפ"י התכנית האלוקית) ואם עוד יותר לדייק, נשמות רגישות וגבוהות מאוד בד"כ ייולדו לאמא שנאטמה רגשית שזה דחתה את עצמה (ומאליו ספגה דחיה חיצונית). מדוע דווקא אמא? כי היא מביאה את הרוח. ככתוב: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (_{משלי א ח).}  והרי כי כל המהלך הנפשי הוא רוחני. ילד שגדל עם אמא שנאטמה יגדל לתוך דחיה מתמשכת שבה הוא שנים רבות יספר לעצמו (גם מבלי שידע בכלל, זהו קול פנימי שאינו נשמע היושב במרתפי הנפש)  שלא אוהבים אותו ולאף אחד לא באמת אכפת ממנו ולכן הוא נאלץ להתמודד ולהסתדר לבד. זהו השלב ההישרדותי שבנפש שנמשך שנים רבות ומצריך ריפוי הנעשה רק ע"י חווית הדחיה החיצונית. ז"א שכדי לעבור מ- חווית ההישרדות הנפשית ל- חווית השפעה, האדם חייב עזרה חיצונית שהיא הדחיה. הדחיה היא מעין חומר לשחרור סתימות ע"מ שתתאפשר זרימה טובה. האדם חייב את הדחייה שתשחרר אותו מן הטראומה הרגשית שנצרבה בו גלגולים שלמים ותאפשר את זרימת החיים. כמה כמה טוב השם.