בִּמְקוֹם צִפְּרָלֵקְס נָצִיף אֶת הָרִלְקֵס

אנו נמצאים בדור שבו עולם הנפש הפך המדובר שיש, אינסוף מטפלים, מרכזי לימוד ותכנים המעידים כי הנפש עברה לקדמת הבמה, ומדוע? מפני שאנו נמצאים בישורת אחרונה. אנו לא יכולים להמשיך עוד לחיות עפ"י הדפוסים שנהגנו בהם קודם ושהביאו אותנו לאבדון במציאות. המציאות דוחקת אותנו לפינה כדי שנתפשט תודעתית, נפשוט מעלינו את המרדף המחשבתי השולט בנו והמונע מתוך פחד עמוק (שתמיד יושב על דחיה רגשית), ונתלבש בדעת חדשה ומאירה חיים, כזאת שמניחה למרדף המחשבתי והחיצוני כאחד, ומעניקה חוסן ושלווה פנימיים. ולשם, לשלווה ולחוסן ניתן להגיע, שזה לחשוף מתוכנו, רקק שאנו נדע להציף את השקט מתוכנו שזה לבחור בחיים, אחרת מכך, זה לבחור במוות. לא במקרה בורא עולם ציווה עלינו 'ובחרת בחיים' - למה הכוונה? הרי לא באמת בחרנו להיוולד, אנו פה בעל כורחנו ונסתלק בעל כורחנו, האחריות האישית שלנו נמצאת בבין לבין, האחריות האישית שלנו היא לבחור בחיים כשאנו בחיים, האחריות האישית שלנו היא לבחור לחיות מתוך נפש שלווה, מתוך ידיעה שבאנו לכאן במטרה אחת - להיות אור. ואור נדלק מתוך החושך, בדיוק כמו בבריאה הזריחה עולה מתוך חושך גמור, כך בנפש שלנו היא עולה מתוך חושך גמור. האור תמיד קיים, המחשבות מכסות אותו, ובעצם מה שהוליד אותן, היא אותה חוויה רגשית כואבת שנצרבה בנפשנו מהעבר שלנו, זה יכול להיות מהילדות, נעורים ואפילו מגלגולים קודמים. ואם לא נעצור רגע את הרציף האוטומטי שביהדות נמשל ל פרעה שבנפשנו, ניפול לחשכה פעם אחר פעם. נכון, מאוד קשה להתמודד עם האוטומט, נדמה שהוא חזק מאתנו, אך אם זה היה אמת השם לא היה כותב לנו: 'ובחרת בחיים'. ז"א שאנו כן יכולים להתעלות מן האוטומט, איך? ע"י משיה/משיכה - זה המשה רבנו הנמצא בכל אחד ואחת מאתנו ומחכה שנחבור אליו ונמשה אותנו כתרגול מתמיד אל האור. זה בהחלט מצריך מאתנו התגייסות ואומץ, אך כשנבין את חשיבות החיים באמת, ואת חשיבותנו בתוך החיים, אני מאמינה שנעשה כל שביכולתנו להציל את עצמנו מעצמנו. לא פעם ראינו, שמענו כי האדם הוא האויב של עצמו, הוא פוגע בעצמו הכי הרבה, הוא לא באמת צריך אנשים שיפגעו בו. וכאן הכאב הכי גדול שלנו, אנו בוודאי לא רוצים לפגוע בעצמנו ובאחר, אך אנו לא באמת יודעים איך להימנע מכך, וזה שיא הכאב שלנו כבני אדם המתהלכים עם לב טוב שחווה לא מעט קשיים והפך להיות ללב מכוסה בייאוש והסתרה. 'אין ייאוש כלל' - אמר רבי נחמן ז"ל, ופעמים שזה נראה עוד סטיקר יפה, אך האמת היא שכשאנו יודעים את הדרך הרבה יותר קל לנו. בואו נחשוב על אדם שיוצא לטיול ביער ומאבד את הדרך, ולא משנה כמה יתאמץ הוא לא מוצא את הדרך, בוודאי שהוא יחווה בנפשו ייאוש, אך אם יגיע מישהו ויראה לו את הדרך הוא בוודאי יתעורר מחדש וליבו יתמלא תקווה וחיים. כך אנו בני האדם חווינו הכל במרוצת החיים, התנסינו, נפלנו, קמנו אינספור פעמים, אך מה שלא חווינו זה את העצירה, אנו נורא פוחדים לעצור את המרדף (מרד אינסופי) שמא לא ניזוק יותר. והאמת היא שדווקא המרדף הוא הנזק בעצמו. אנו חייבים להרשות לעצמנו לעצור ולהתחיל לחיות את חיינו מתוך התבוננות מתמדת כשהעיקר לא לפחד כלל, כשהעיקר הוא להתחיל לראות עד כמה שהחוויה הרגשית הכואבת שטמונה בנו הפיקה את חיינו, שבתה אותנו ועיוותה לנו את המחשבה והחיים. ואליה אנו אמורים להתפנות בכדי שנתחיל להירגע ולחוות חווית חיים טובה יותר. הלא האי שקט שבנו נובע ממלחמה פנימית הנובעת תמיד מתחושה קשה שיושבת לנו על הלב גם אם עדיין לא שמנו אליה לב ובכלל לא ידענו שהיא שורש הכאב שלנו. ואוווו תגידו לי באמת מה אתם מרגישים עכשיו?.. הקלה. יוצא, כי עד שלא נתפנה לעצמנו - לחוויה הרגשית המנהלת אותנו, לא באמת נגלה את האור והשלום, ונמשיך להיעזר בחומרים גשמיים (מטפלים, תרופות וכו'..) שאולי יתנו מענה רגעי אך לא מענה שורשי שיביא להטבת החיים והגשמתם. העזרים החיצוניים בהחלט טובים למענה ראשוני אך הם לעולם לא יחליפו את המענה האישי, את האחריות האישית המוטלת על כל אחד ואחת מאתנו. ולכותרת המעניינת שלנו ׳ציפרלקס׳. ציפרלקס - היא תרופה אנטי-דיכאונית נפוצה המשמשת לדיכאון וחרדה. היא אמנם מילה לועזית, אך מאחר והיא כתובה בעברית ניתן לדלות ממנה את הסוד הרוחני. היא טומנת בתוכה את המילים: ׳ציפ׳ ו ׳רילקס׳ משמע: ציף - לשון הצפה, רילקס - 'להירגע' באנגלית. שזה בעצם מתחבר לכל המאמר שלנו. שורש ההרגעה שבנפש נמצא במיקוד אל תוך החוויה הרגשית שלנו המושתת על דחיה. ולכן כל תרופה באשר תהיה היא לא אחרת מאשר השתקה של הכאב והנצחת החולי. הרי, כי חרדה, דיכאון, סטרס וכו'.. הם סימפטומים לבעיה רגשית עמוקה יותר, הם לא הבעיה בעצמה, ולכן טיפול בסימפטום לא יטפל באמת בחוויה הכול כך כואבת בתוכנו, אולי ינחם, יטשטש את הכאב, יאפשר לנו לתפקד במציאות על פניו טוב יותר, אך עמוק פנימה הכאב ימשיך לנהל אותנו (וזאת הנחמה הנסתרת למעשה) בכדי שאולי סוף כל סוף נתפנה אליו באמת ונעניק לו/לנו ריפוי אמתי -התבוננות. הכאב הוא לא אחר מאשר מנגנון לריפוי הנפש. כ-אב הוא אהבה מאבא הרוצה להפוך אותנו לכלים מוארים. הכאב תמיד יופיע עד שנאהב את עצמנו באמת הוא יתמוסס. מה זה נאהב את עצמנו? שנפסיק לנטוש את עצמנו, שנפסיק לחכות שיבחרו בנו. נבחר בעצמנו. זה לנצח את עצמנו באמת והרי שלא ננצח לפני שנצנח אל האמת. ואוו. לרגע שכזה אפשר לומר סוף טוב הכל טוב. שנזכה כולנו כפרט וככלל לרפואת הנפש והגוף כאחד ונראה בכל אחד מאתנו ריפוי והשלמה, אמן ואמן.